שכר המורים בישראל נחשב גם לנמוך מבחינה בינלאומית. על פי דו"ח החינוך האחרון שפורסם לפני כחודשיים ע"י ארגון ה-OECD , השכר השנתי של מורים בבתי ספר יסודיים, לאחר 15 שנות ותק, מסתכם ב-19868 דולר, לעומת הממוצע הבינלאומי- 39426 דולר בשנה. מורה מתחילה בישראל מרוויחה כ-5500 ש"ח. מורים חדשים במערכת טוענים כי השכר שהם מקבלים היום, אל מול הקשיים בכיתה ובהתחשב בשעות העבודה הנוספות אחרי סיום הלימודים, הוא רחוק מלהיות ראוי ומכבד.
בעקבות נתונים אלו, החינוך בישראל עולה לראש הדאגה, המורה בישראל יורד לשפל הדרגה, ככה יעשה לאנשים שהמדינה רוצה ביקרם.
לכן, בעקבות השיעור הראשון שעברנו בסמסטר זה עם ד"ר יפה בן עמי, בו יפה דיברה על מטרות החינוך האוניברסליות ועל מערכת החינוך במאה ה-21 ( יכולות ללמוד ולהתפתח, יכולת ללמוד כל הזמן, מעבר ממיומנויות קוגנטביות שגרתיות אל מיומנויות אנליטיות ואינטראקרטיביות לא שגרתיות וכו'").
לקראת סוף השיעור, הגב' יפה דיברה על פינלנד:
1.מדינה שבה ב-15 השנים האחרונות המורים לא שבתו כלל, המורים מרוצים מעבודתם.
2.בפינלנד התקבלה החלטת ממשלה בה החינוך נמצא בראש סדר העדיפויות( האם גם בישראל זה כך?!)
3. המורה נחשב ע"י הממשלה כגורם ראשון במעלה, יש רק למורים תכניות העדפה, מענקים, תנאי עידוד כדי שהטובים ביותר יבואו להוראה.( האם אי פעם מורה מצטיין במדינתנו שהביא את תלמידיו ל100% בגרויות קבל מענק מהממשלה?!)
4. המדינה מתנהלת בשיטתיות ובעקביות. אין תחלופה של שלטון, של שרי החינוך. רציפות שלטונית ורציפות במערכת החינוך.
( האם נוכל לזכור את כל שרי החינוך שהתחלפו במדינתינו במהלך ה-15 השנים האחרונות?!)*.
5. חתירה מתמדת להישגים.(אופק חדש נועד להעלות את השגי התלמידים, על ידי שעות פרטניות שהמורה נותן לתלמידיו, אך נשכח פרט חשוב מאד. הכיתה עודנה מונה כ- 40 תלמידים. איך תלמיד ממוצע במדינתנו יכול לקבל מענה בזמן השיעור?!).
המשאלה שלי היא לא לקבל את כל התמלוגים שיש במדינות אחרות, אלא לתת למורים במדינת ישראל, העובדים כל כך קשה בשגרת היום-יום, להיות מתוגמלים כראוי על עבודת הקודש שלהם.
אני עוברת לפינלנד . את באה ? האמת - ללא הקור שם - זה נראה על פניו רעיון נפלא אבל מה אני אעשה בלי הים ? הרעיון נדחה .
השבמחקועכשיו ברצינות : נמאס כבר לקרוא על המקום העלוב שלנו בדירוגים שונים . השכר שלנו , תוצאות של מבחנים בינלאומיים ( כמעו בתחתית הדרוג ), וכמובן - המעמד שלנו .קראת על הדרוג האחרון של מקרי האלימות הפיזית והרגשית של תלמידים והורים כלפי מורים ?
ביננו - אם ראש המערכת מתחלף כל שנתיים - שלוש , ויו"ר הסתדרות המורים הינו אדם שמנהיג את המוסד העצום שבו הוא עומד בדרך דיקטטורית ! - מערכת החינוך נראית כפי שהיא . השנה אני לא מחנכת , ועל מה שמחתי ? על כך שאני לא צריכה להיפגש עם הורים ! לשם הגעתי . אני שותפה מלאה לכל התחושות שלך !!
אני מצטרפת אליכן, ורוצה להביע את מחאתי על התחלופה של שרי החינוך, לכל שר חינוך יש תוכניות שאותן הוא מתכנן להוביל, הבעיה היא שברוב המקרים אין הוא מספיק ליישם אותן וכבר בחרו שר חינוך חדש. חבל מאוד שכל דבר מתקשר לפוליטיקה ואין באמת רצון לשנות ולייעל את המערכת.
השבמחקאיריס.
שלום לך רנית דהן,
השבמחקשמי גליה ארזי ואני סטודנטית לתואר שני במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, במסלול לניהול וארגון מערכות חינוך. כמטלת קורס בתקשוב ולמידה, הוזמנתי להיכנס ולהתנסות ב"עולם" חדש יחסית – הבלוג.
כשעיינתי בנושאים שהעלית בדף הבלוג שלך, חשתי הזדהות אתך בנושאים שמעסיקים גם אותי בחיי היום-יום. עם זאת, הייתי מבקשת להתייחס בכמה מילים לדברייך בנושא "כך הורדו המורים לשפל המדרגה...",
ולהתייחס למעמד המורים במובן של סטטוס חברתי.
מערכת החינוך וצוות המורים, מהווים גורם מעצב בחיי הדור הצעיר. למרות זאת, החברה אינה מפרגנת ואינה מטפחת את העוסקים בתחום ההוראה. הדבר נכון למוסדות המדינה, הציבור הרחב ובהחלט גם לרבים מהורי התלמידים.
באיזה תחום אחר אנחנו מתיימרים לערער על מקצועיותו של "בעל המקצוע" שהשקיע מזמנו לרכישת המקצוע? ואילו אנחנו, המורים, אשר לא מפסיקים להשתלם ולתרום מזמננו הפנוי כדי לשמור על רמה גבוהה של מקצועיות, בכל זאת, הפכנו למושא של ביקורתיות מתמדת. בכל תחום אחר, כל דקה וכל שעה שבעל המקצוע מקדיש ללקוח, מתוגמלות בעין יפה. בהתאם, מעריך הלקוח את זמנו של בעל המקצוע. ואילו אנחנו המורים, מקדישים שעות מעבר לזמן עבודתנו הפורמאלי, ואיש לא מעריך זאת במונחים של תגמול כספי או לפחות בהכרת תודה על זמננו הפרטי. תנאי העבודה שלנו אינם נוחים, כי גם ב"הפסקות" שלנו, אנחנו ממשיכים לעבוד. ואיש, לא באמת מעריך אותנו כבעלי מקצוע ראויים להערכה. ומה לעשות כאשר אחד הקריטריונים להערכה ולסטטוס מקצועי גבוה, הוא שכר הולם?
לכן, יוצא מזה, שמי שנמצא בתחום ההוראה, יכול להיות אחד משני הדברים:
האחד, אדם שמצא עצמו בתחום ולא קל לו לצאת או למצוא משהו אחר, והשני, מי שאוהב את מה שהוא עושה, על אף כל הקשיים הכרוכים בו. אישית, אני נמנית עם הציבור השני, שאוהב את עבודתו ובמיוחד את הילדים עמם אני עובדת. יחד עם זאת, אני תוהה בשאלות: האם יש סתירה פנימית בלהיות מורה ובמקביל לזכות בהערכה מקצועית גבוהה? והאם מקצוע ההוראה לא יכול להיכלל בין תחומי העיסוק המכובדים בחברה?...ימים יגידו.